معرض أ-أ-أ- فيديو الآن ليس معرضًا جماعيًا وليس له ثيمة رئيسية، ليس تظاهرة قوة وليس فعل تجريد ضبابيّ، بل تأشير لحظة خالية من التمييز في زمن ومجموعة عشوائية من وجهات النظر، نحت مؤقت لتعاون ونظرة مباشرة إلى العالم.

لا يسعى هذا المعرض إلى البحث، والطب والتعليم، بل إلى الإثارة، والسحر، والعطاء السخي، ونظرة مباشرة وأن يكون كما هو. محور المعرض هو الفيديو، الفيديو كوسيلة للتعبير الذاتي، كنمط نشاط أناني، كفرع تكنولوجيّ للجسد وكفكر متداخل في العالم. ورغم سياقة الفنّيّ، فالفيديو هو مجرد طريقة أخرى، جهاز آخر، لغة أستدخلت، غريزة غير مصوغة لتقديم ما على قلبونا في عالم رقمي بلا حدود. يتبنى هذا المعرض نظرة ساذجة الفيديو فيه هو تعبير خالٍ من الأيديولوجيا، ظاهرة بدون وساطة، كذب مكشوف، لقاء صريح من التفاني والرفض، وعلى الأقل، هو عرض غير مرتشي وغير متحيّز، سواء كان من قبل فنّانات وفنّانين إسرائيليين أو عرض على اليوتيوب، النتفليكس، الزوم، مزلات، كيروكي، اسنتغرام أو في السينما. في جميع الأحوال، الفيديو هو دائمًا نتاج الخيال البشري، الواقع والتكنولوجيا، وعلى افتراض أن القصد العميق للمبدع/ة قد تملصت من ناظرنا، أليس ثمّة فرق بين الفيلم القصير المعروض في ميدان التايمز، الجاليري أو عيادة طبيب الأسنان؟ بهذا المفهوم، فإن هذا المعرض يرفض الادعاء بأن وسيلة الإعلام هي رسالة، ويدعي أن منظومة المشاهدة غير واضحة من تلقاء ذاتها بالمرة، بل تؤمن أن القاعدة العاطفية والمعرفية للزائر تشكل في جميع الحالات لقاء غير متوقع بين أعمال الفيديو. جهد، تريّث، مقاومة، تضامن، حب وكراهية- هذه النوعيات التي لا تتعلق بالوسيط والميزة التي يوفرها، بل تتعلق بوجهة نظر الزائر وبترك المعرفة عرضة لأليات قوانين العشوائية.

محور آخر للمعرض هو التعاون: آڤي كريسبين (تل أبيب) وأوسكار پيترس (أمستردام) تعاونا معًا عن بعد وانتجا العمل التركيبي "SOME CALL IT DESTINY, I CALL IT INTESTINY"، الذي يتناول الفراغ الذي ينطوي على الشوق – وهو موضوع علائقي بشكل خاص بهذه الحقبة العالمية من العزلة وانعدام اليقين. من أجل مشاهدة الفيلم المعمول بأسلوب الكريوكي على المشاهد الصعود إلى المنصة وأن يصبح جزءًا من هذا الإنتاج.

تمار كاتس الموسيقار تاي رونا أنتجا العمل "أصوات كبار الزعانف (الجزء أ)، وفي مركزه مشهد رقص ليلي من وجهة نظر ست شخصيات مختلفة، بعضها ظاهر وبعضها من وراء الكاميرات. الفيلم عبارة عن دعوة لتحديق دائم ومبهج، نظرة مباشرة على الضوء، والتي تدوم طالما استمرت الموسيقى (تم إنشاء الصوت أثناء عرض المشهد، ويتم تشغيله في ست قنوات تمثيلية ورقمية تجمع بين الأسطوانات، التسجيلات الميدانية، وآلات السينتيسايزر والموسيقى الأصلية).

​

الفنانون: ياسمين ديڤيس وإفرات نير، تمار كاتس وتاي
رونا، لي نيڤو وأور ريمر، عاده عوڤاديا وشاي إيغنتس، روت پتير وآنا ويلد، آڤي كريسبين وأوسكار پيترس

القّيم: إيتان بوچانيم

התערוכה א-א-א-אני רואה עכשיו אינה תערוכה קבוצתית ולא בעלת תמה מרכזית, לא מפגן כוח ולא מעשה הפשטה מעורפל, אלא סימון של רגע נטול אפליה בזמן ומקבץ אקראי של תפיסות עולם, הלחמה זמנית של שיתופי פעולה והסתכלות ישירה על העולם.

התערוכה אינה באה לחקור, לבקש וללמד, אלא לרגש, להפנט, לתת בנדיבות, להישיר מבט ולהיות היא עצמה. מוקד התערוכה הוא וידאו - וידאו כאמצעי לביטוי עצמי, כאופן פעולה אנוכי, כשלוחה טכנולוגית של הגוף וכמחשבה המעורה בעולם. על אף ההקשר האמנותי שלו, הווידאו הוא רק דרך נוספת, עוד מכשיר, שפה שהוטעמה, דחף לא מנוסח למסור את אשר על ליבנו בעולם דיגיטלי חסר גבולות. התערוכה מאמצת אפוא מבט תמים שבו וידאו הוא מבע נטול אידאולוגיה, תופעה בלתי אמצעית, שקר גלוי, מפגש כנה של התמסרות ודחייה, ולכל הפחות – מופע בלתי משוחד וחסר פניות, בין שהוא מיוצר על ידי אמניות ואמנים ישראלים ובין שהוא מופיע ביוטיוב, בנטפליקס, בזום, במזל"ט, בקריוקי, באינסטגרם או בקולנוע. למשל, החומר שממנו עשוי וידאו הוא חשמל – תופעה פיזיקלית ידועה ומסתורית בה במידה – נוכחות ותנועה של מטען חשמלי, וליתר דיוק, אותות אלקטרוניים שעוברים תהליכים של ויסות והמרה לשם צילום, הקלטה, אחסון, שידור וצפייה, צפייה המתבססת על אשליה של תנועה רציפה. בכל המקרים הווידאו הוא תמיד יציר הדמיון האנושי, המציאות והטכנולוגיה – חלק מהסוגות עתירות משאבים ואחרות טפילות ומגומגמות, חלק קצרות ומטופשות ואחרות מהורהרות וממושכות, אולם בסופו של דבר מגוון הצורות והז'אנרים מוגבל לתכתיבים של אותם קודים אוניברסליים, אותן הכרעות של מסגור וצמצום ואותם שיקולים של משך, עריכה, מיקוד ופיתוי. כפי שמצלמת ביטחון מתעדת מידע, סרטון טיק-טוק מבדר, ופרסומת מנסה למכור, גם וידאו שנעשה בידי אמניות ואמנים משתמש במאגר ערכים פונקציונליים אחיד ובאותן שאיפות לתקשורת ומגע, לטוב ולרע. יש לו יכולת מרהיבה לבלוע ולפלוט את כל הצורות האפשריות.

אפשר לטעון על וידאו בחלל אמנותי שהוא חסר שימוש, חסר רצון לתקשר, סתום ומבעיו צורניים חלולים – אבל גם מאמץ מעין זה יהווה הגדרה של ערך, ובכל אופן הלך רוח חמקני זה אינו המקרה בתערוכה זו. גם מהזווית הפורמליסטית אין הבחנה אסתטית ברורה בין סוגי הווידאו השונים לאור הגלישה והמזיגה שלהם זה בזה – המלוטש והמחוספס, התכליתי והמופשט, המשייט והקופצני – לא רק שאינם מצביעים לרוב על קטגוריה מסוימת, אלא שהם יכולים להופיע באותה יצירה ללא הפרעה. אפילו ההקשר, מילת הקסם של המאה ה-20, כבר אינו פועל – יצירות וידאו מוקרנות בבתי קולנוע ובמרחב הציבורי, והחלל האמנותי עצמו פרוץ לכל ז'אנר ותצורה אפשרית, הגם שההילה האמנותית איבדה מזוהרה והיטשטשה. בהנחה שהכוונה העמוקה של היוצר/ת נעלמה מעינינו, כלום יש הבדל בין סרטון המוצג בטיימס סקוור, בגלריה או בקליניקה של רופא השיניים? במובן זה, התערוכה דוחה את הטענה שהמדיום הוא מסר, גורסת שמערך הציפיות אינו ברור מאליו כלל, ואף מאמינה שהתשתית הרגשית והקוגניטיבית של המבקר תקיים מפגש בלתי צפוי עם עבודות הווידאו בכל מקרה. מאמץ, השתהות, התנגדות, הזדהות, אהבה ושנאה – אלו איכויות שאינן תלויות במדיום ובתכונה שהוא מציע, אלא בנקודת המבט של המבקר ובהפקרה של הדעת למכאניות של חוקי האקראיות.

מוקד נוסף של התערוכה הוא שיתופי הפעולה: אבי קריספין (תל אביב) ואוסקר פיטרס (אמסטרדם) שיתפו פעולה מרחוק ויצרו את המיצב "SOME CALL IT DESTINY, I CALL IT INTESTINY", העוסק בריקנות הכרוכה בכמיהה – נושא רלוונטי במיוחד בתקופה עולמית זו של בידוד וחוסר ודאות. כדי לצפות בסרטון בסגנון קריוקי על הצופה לעלות על הבמה ולהפוך לחלק מהיצירה.

תמר כץ והמוזיקאי תאי רונה יצרו את "הקולות של גדולי-הסנפיר (חלק א׳)", שבמרכזו סצנת ריקוד לילית מנקודות מבטן של שש דמויות שונות, חלקן נגלות וחלקן נותרות מאחורי המצלמות. הסרט הוא הזמנה לבהייה מתמשכת ומענגת, מבט ישיר אל האור, הנמשך כל עוד נמשכת המוזיקה (פס הקול נבנה תוך כדי הקרנת הסצנה, ומנוגן בשישה ערוצים אנלוגיים ודיגיטליים המשלבים תקליטים, הקלטות שטח, סינטיסייזרים ומוזיקה מקורית).

יסמין דייויס ואפרת ניר בנו מיצב וידאו ופיסול ובליבו פעולה המחקה ומדמה צלילי דופק אשר בעקבותיה מערך של ייצוגים חלקיים ואסוציאטיביים המחיים ומטעינים זה את זה מחדש.

לצד עבודת הווידיאו "אוליבייה" של שי איגנץ מציגה עדה עובדיה ציורים שבכל אחד מהם מופיעה אישה ולצידה חפץ או חיה. הנשים מצוירות כשהן בפעולה, נתפסות במצב של שגרה אפלה, במעשה כמו ליטוף או חניקה בסתר, בתנועה חצופה אך מרומזת. מצולמות על רקע נוף שנראה בין יפה לאידיוטי, הן דומיננטיות, מתפרעות, לא שייכות לאף אחד, כמו מבייתות את החיה ומצויות בין הפראי למאולף.

החיבור בין לי נבו ואור רימר נוצר בכוונה לעשות קולנוע בלי מצלמה ובלי מסך, בין העיסוק של רימר בסאונד למיצב שמתפקד כסט לסצנה אצל נבו. המרחב שבנו השניים הוא מודל מפורק של מרכיבי הקולנוע (נקודת מבט, תנועה, קול, עריכה, קונפליקט), מעין התרחשות המנסה להשלים את החסר במערך – התנועה או אשליית התנועה.

רות פתיר ואנה ווילד מציגות את "אה-אה-אה-אה" – מקהלת בנות מופיעה בחלל ריק ומופעלת על ידי חיישני מרחק.

​

אמנים: יסמין דייויס ואפרת ניר, תמר כץ ותאי רונה, לי נבו ואור רימר, עדה עובדיה ושי איגנץ, רות פתיר ואנה ווילד, אבי קריספין ואוסקר פיטרס.

אוצר: איתן בוגנים